מתי לקבל ומתי לשנות: שתי צורות של אותה אכפתיות

השאלה הזו עולה כמעט בכל טיפול, בכל פעם בניסוח אחר. האם להשלים עם זה או להילחם על זה. האם הגיע הזמן להרפות, או שהרפיה כאן היא ויתור.

זה נשמע כמו שאלה של אופי, או של רגע, או של כמה כוח נשאר. אני חושב שהיא פשוטה יותר.

שתי התייחסויות, ושתיהן נמדדות מול פעולה

חמלה היא היחס שמניע לפעולת עזרה. רואים סבל, ומשהו נע לכיוון עשייה. זה הכל. לא רגש נעים ולא ריכוך, אלא תנועה שיש לה כיוון.

שוויון נפש הוא היחס השקט למציאות כשאין דבר מועיל שאפשר לעשות. גם הוא איננו רגש. הוא מה שקורה לאותה אכפתיות עצמה כשהיא פוגשת מצב סגור.

שימו לב מה משותף להן. שתיהן מוגדרות ביחס לפעולה, אחת נעה אליה והשנייה שוקטת בהיעדרה. ומכאן שהשאלה מה מתאים עכשיו איננה שאלה על מה שאני מרגיש, אלא על מה שיש.

והשאלה היא אחת

לא "האם זה כואב", לא "האם זה הוגן", ולא "כמה זמן זה נמשך". רק זה.

אם יש, החמלה היא המתאימה, והיא תיראה כמו פעולה. אם אין, שוויון נפש הוא המתאים, והוא ייראה כמו שקט.

וזה אותו דבר בשתי צורות. אכפתיות שאין לה לאן ללכת שוקטת. שקט שנפתחת בו אפשרות קם ופועל. אף אחת מהן איננה כניעה של השנייה, ולכן אין כאן מה לבחור.

זה מה שמקל. אנשים חושבים שמדובר בשתי עמדות שצריך להכריע ביניהן, וההכרעה מרגישה כמו בגידה בצד השני: מי שמקבל חושש שכבר לא אכפת לו, ומי שנאבק חושב שאינו מצליח להרפות. שניהם מנסים לייצר בכוח מצב פנימי, במקום להסתכל על המצב ולתת לו למקם אותם.

שתי הצורות שבהן זה משתבש

אכפתיות שממשיכה לדחוף במצב סגור נעשית לחץ. היא נראית מבחוץ כמו נאמנות ומרגישה מבפנים כמו טביעה, ולרוב היא פוגעת קודם כל במי שמחזיק בה. זה מה שקורה לאדם שממשיך להילחם על משהו שנסגר לפני שנים, ולמי שחוזר בראשו שוב ושוב על שיחה שכבר התקיימה.

שקט במצב פתוח הוא הימנעות. הוא נשמע בוגר, הוא משתמש במילים יפות, ובפנים הוא הקלה. מי שאומר "אין מה לעשות" על משהו שיש בו מה לעשות לא הגיע לשוויון נפש, הוא רק מצא ניסוח.

ומה זה אומר בעבודה

מי שמכיר מיומנויות DBT מזהה כאן את הדיאלקטיקה של קבלה ושינוי. גם שם זה מנוסח כמתח שמחזיקים ולא כברירה שבוחרים בה, וזו אותה תנועה בדיוק.

ההבדל הוא שכאן יש מבחן. לא איזון עדין שצריך לחוש אותו נכון, אלא שאלה שאפשר לשאול בקול.

ושואלים אותה מחדש. מה שאין בו מה לעשות היום עשוי להיפתח בעוד חצי שנה, ומה שהיה בידינו אתמול כבר איננו.